<h1>האגור סימן פ"ט</h1>
<h2>דף ס:</h2>
נשאל לגדול הדור מהרר"י מולן איך יתכן שהאדם נוטל ידיו שחרית וממתין לברך על נטילת ידים עד בית הכנסת והלא הפסק הוא בין הנטילה והברכה, והשיב כי אין לו כל כך טעם מפורסם אבל נראה לו שדבר זה נתקן שימתין לסדרם בבה"כ כדי שישמעו עמי הארץ שאינם יודעים לברך ויענו אמן ויצאו בברכתו ואע"פ שלפעמים מברכין בבה"כ אע"פ שאין שם מי שאינו בקי מ"מ לא חלקו כמו שמצינו בברכת יראו עינינו או תהילה נביע שנתקנו בשביל הראשונים שהרגילו בבתי כנסיות שלהן שהיו בשדות אע"פ שעתה אין זה הטעם שלהן שהיו בשדות אע"פ שעתה אין זה הטעם מ"מ הברכה לא זזה ממקומה. וכן בברכות האילו אף ע"פ שלפעמים אין שם מי שאינו בקי לא חלקו עכ"ל. ולי המחבר נראה מי שמברך בשחרית על נטילת ידים בשעת נטילה ואח"כ בבה"כ לא יברך, יפה עושה. נשאל לגדול הדור מהרר"י מולן לקהילת אשכנז שנוהגים הזקנים בהשכמה בבה"כ לברך ברכת על נטילת ידים בקול רם ואחד הוא המברך וחבריו עונין אמן ואח"כ מברכין האחרים ג"כ פעם אחרת ענ"י בקול רם למה לא יצאו בפעם ראשונה באמן שענו, והשיב כי אע"פ שענו אמן יכולים לחזור ולברך מאחר שהאחד שהוא מתחיל לברך אינו מכוין להוציא כי צריך כונת המברך והשומע ואפילו אם הש"צ יכוין להוציא מי שאינו בקי מ"מ המברכין אחריו אינם מכוונים לצאת ידי חובתן בברכתו עכ"ל.
